לוד של פעם הלילה שבו כל העיר יצאה לרחובות

לוד של פעם הלילה שבו כל העיר יצאה לרחובות
מאת: פרדי דבשה

יש תמונות שאתה מסתכל עליהן, ופתאום אתה חוזר שנים אחורה.
לוד של פעם. לוד של אנשים, של שכונות, של חברות, ובעיקר של גאווה עירונית אמיתית.
אחת התמונות האלה החזירה אותי לאחד הלילות הגדולים והמרגשים בתולדות הכדורגל של לוד – הלילה שבו הפועל לוד עשתה הישג גדול, והעיר כולה יצאה לחגוג.

האוטובוסים עצרו בשכונת רמת, ומשם התחילה חגיגה שאי אפשר להסביר במילים.
האוהדים הרימו את שחקני הפועל על הכתפיים והתקדמו איתם קילומטר אחרי קילומטר. הרחובות התמלאו באנשים, והתחושה הייתה שכל לוד נמצאת בחוץ.
בשכונת רחל אלתר התושבים יצאו מהבתים כדי לקבל את השחקנים. אנשים הביאו אורז, מים, סוכריות וכל מה שהיה בבית, שפכו על השחקנים מרוב שמחה, ובין לבין נשמעו הקריאות והשמחה של יוצאי העדות – קולולולו!
זו לא הייתה רק חגיגה של כדורגל. זו הייתה חגיגה של עיר שלמה.
לא ראית כמעט תושב אחד שנשאר בבית. הרחובות היו מלאים באנשים, משפחות, ילדים, מבוגרים ואוהדים. כולם רצו להיות חלק מהרגע הזה.
ובמרכז החגיגות היו כמובן השחקנים, שעלו על הבמה לקול תשואות הקהל.
ולצידם אנשים שהיו חלק בלתי נפרד מהקבוצה ומהתקופה הזאת – מקסים לוי ז״ל ובני רגב ז״ל, שכל אחד מהם תרם את חלקו לכדורגל ולספורט בעיר.
כשאני מסתכל היום על התמונות, אני לא רואה רק שחקני כדורגל. אני רואה עיר שלמה מאוחדת.
אני רואה שכונות שפתחו את הדלתות, אנשים שיצאו לרחובות, ילדים שהסתכלו על השחקנים בהערצה, ואוהדים שהרגישו שהקבוצה היא חלק מהמשפחה שלהם.
אלה היו ימים שבהם הכדורגל היה הרבה מעבר לתוצאה על לוח התוצאות.
הוא היה גאווה. הוא היה שייכות. הוא היה לוד.
ואולי בגלל זה התמונות האלה כל כך מרגשות גם היום.
כי אפשר לשכוח משחקים, תוצאות ומספרים – אבל אי אפשר לשכוח את התחושה.
את הרחובות המלאים.
את האוהדים עם השחקנים על הכתפיים.
את הקולולולו מהבתים.
את האנשים שיצאו לחגוג.
ואת האנשים היקרים שכבר אינם איתנו – מקסים לוי ז״ל ובני רגב ז״ל – שנשארו חלק מהזיכרון של לוד ושל הכדורגל בעיר.
לוד של פעם.
אנשים של פעם. כדורגל של פעם.
והזיכרונות?
הם נשארים לנצח