ברוך דיין האמת!

בצער רב ובלב כבד, אנו מצטערים להודיע על לכתו של חברנו ואחד מאבני היסוד של לוד, מדור המייסדים של העיר ‐ אלדו כהן ז״ל
אלדו לא היה רק אדם. הוא היה מוסד. דמות שחרוטה בנוף של לוד כמו הרחובות הישנים, כמו הריחות של השוק, כמו הצלילים של שבת בבוקר. הוא היה מהאנשים שהפכו את לוד למה שהיא ‐ עיר של לב, של חום, של שכנות אמיתית.

כמי שזכה לשבת איתו שנים ארוכות בפרלמנט שלי, אני, פרדי דבשה, יכול לומר בלב שלם: אלדו היה מסוג האנשים שלא פוגשים פעמיים בחיים.
הוא היה מגיע בכל בוקר, מתיישב על הכיסא הקבוע שלו, עם החיוך הביישני וההומור החינני, שהפך כל שיחה לקלילה יותר, כל ויכוח לרך יותר, וכל מפגש למשמעותי יותר. הוא היה מספר סיפורים על לוד של פעם ‐ על האנשים, על השכונות, על הכדורגל, על החלומות של הדור שבנה את העיר בידיים חשופות ובלב גדול.
רבים הכירו אותו עוד משנות ה‐60, כששיחק בבית"ר לוד והיה חלק מהגאווה הספורטיבית המקומית. אבל האמת? אלדו היה הרבה מעבר לשחקן. הוא היה הלב של לוד הישנה והטובה.
וכמובן, איך אפשר לדבר על אלדו בלי להזכיר את חנות הסנדוויץ' הטוניסאי האגדית שלו בכיכר הפלמ"ח, מול התחנה המרכזית. אחד הדוכנים הראשונים בארץ, מקום שהפך לבית שני לכל לודאי.
שם, בין ריח החריף, הטונה והלימון הכבוש, נרקמו חברויות, נולדו אהבות, נפתרו סכסוכים, ובעיקר ‐ נשמרה רוח של עיר שלמה.
מי שאכל שם פעם ‐ לא שכח.
ומי שדיבר איתו שם ‐ הרוויח רגע של אמת.
אלדו היה מהאנשים שהחזיקו את לוד על הכתפיים בלי לבקש דבר בתמורה. הוא היה עמוד תווך, חבר אמת, איש של נתינה, של פשטות, של כבוד הדדי. אדם שאהב את העיר שלו ‐ והעיר אהבה אותו בחזרה.
היום, כשאנחנו נפרדים ממנו, לוד מאבדת חלק מהנשמה שלה.
אבל הזיכרון שלו ‐ החיוך, הרוח, הסיפורים, הטעם של הסנדוויץ' הטוניסאי ‐ יישארו איתנו לעד.
זה המקום להזכיר שאלדו היה מניצולי השואה, יוצאי טוניס, שהשילומים שקיבל מדי חודש מגרמניה עזרו לו לחיות חיים מעט יותר נוחים. כן, הנאצים ימ"ש הגיעו לטוניס, ואף היו קרובים להיכנס לא"י.
יהי זכרו ברוך!
נוח על משכבך בשלום, חבר יקר. לוד כולה מרכינה ראש! 

עדכונים שוטפים:*🎯
הצטרפו לקבוצת הווטסאפ שלנו
https://chat.whatsapp.com/CEVHvxUYCNrHUzlQ55jGZO?mode=ac_t

בברכה,
צוות שישי בעיר