חרם זה לא משחק, זה פגיעה בנפש!

חרם זה לא משחק, זה פגיעה בנפש!

האירועים הטרגיים האחרונים, בהם נערים וילדים איבדו את חייהם בעקבות חרמות חברתיות, מזעזעים ומחייבים אותנו כחברה להתעורר. זה לא עוד סיפור עצוב שעובר בשקט, זו קריאת מצוקה שאי אפשר להתעלם ממנה.
כהורים, אחד הפחדים הכי גדולים שלנו, שהילד שלנו יעבור חרם חברתי. ההשפעות של חרם אינן מסתיימות עם צלצול הפעמון בסוף היום הלימודים. הן יכולות להיצרב בנפש לשנים ארוכות, להשאיר צלקות שקשה לרפא. בעבר, הבית היה לפחות מקום מקלט, ילד שעבר חרם יכול היה לחזור הביתה, לסגור את הדלת מאחוריו ולנשום לרווחה. אבל היום? היום המציאות אחרת לגמרי.
בעידן הנוכחי בריונות עברה לרשת והפגיעה ממשיכה גם בשעות הלילה המאוחרות. הודעות פוגעניות, תמונות משפילות, קבוצות וואטסאפ כיתתיות נגד הילד המוחרם, סרטונים משפילים שמסתובבים בטיקטוק. ולצערי לא תמיד נפש רכה של ילד או ילדה יכולים להתמודד עם זה.
כאם לשלושה ילדים קטנים וכחברת מועצת העיר, אני נתקלת בסיפורים כואבים יותר מדי פעמים. ילדים ששותקים מתוך בושה או פחד. מבוגרים שלא תמיד יודעים לקרוא את הסימנים. פגיעות ששוב ושוב חומקות מתחת לרדאר, והן ממשיכות ללוות את הנפגעים שנים קדימה.
צריך להגיד את זה בפה מלא: חרם חברתי זו לא שטות ילדים, זו לא צחוק ולא חלק מהגדילה הטבעית בתקופת הילדות. זו אלימות חברתית, ועלינו לעצור אותה עכשיו.
למה צריך לקרות כדי שנתעורר? אני פונה תחילה להורים: דברו עם הילדים שלכם. לא רק על ציונים ושיעורי בית. שאלו אותם איך היה להם, עם מי ישבו בהפסקה, מה קרה בקבוצת הכיתה. קחו להם את הטלפון הנייד בלי להתבלבל, תעברו עליו בלילה, תפקחו עיניים וגם תקשיבו לשתיקות שלהם, הן לפעמים אומרות יותר מהמילים.

למורים ולצוותים החינוכיים: שימו לב גם למה שלא נאמר בקול רם. הילד השקט שתמיד לבד, הילדה שפתאום לא באה לטיולים, המבטים שמחליפים כשמישהו נכנס לכיתה. לפעמים הסימנים הכי חשובים הם הכי דקים.
ולילדים עצמם אני רוצה להגיד: אל תשבו מהצד כשאתם רואים מישהו סובל. אתם לא חייבים להיות גיבורים גדולים אם קשה, אבל גם לא צריכים להיות שותפים שותקים. לפעמים מילה אחת של עידוד, חיוך קטן או הזמנה לשבת ביחד בהפסקה יכולים לשנות את כל היום של מישהו. ואם אתם אלה שעוברים את זה, תדעו שזו לא אשמתכם, ושיש מבוגרים שרוצים לעזור.
השבוע העליתי את הנושא בישיבת מועצת העיר רמלה ודרשתי לכנס בדחיפות את ועדת החינוך, בה אני חברה, כדי לדון בנושא לעומק. אנחנו חייבים למצוא פתרונות ביחד עם הנהגת ההורים, הנהלות בתי הספר, הסגל החינוכי וגורמי הביטחון והפיקוח בעירייה. זה לא עניין של מדיניות חינוכית בלבד או תכניות התערבות על הנייר. זה עניין של לב, של אנושיות בסיסית, של החלטה שאנחנו לא מוכנים לאבד עוד ילד אחד.

זה הזמן לפעול. לא מחר, לא בשבוע הבא. עכשיו.
שלכם,
רותם כהן כחלון,
חברת מועצת העיר רמלה