פרשת ויצא

ב"ה

פרשת ויצא

כידוע, קיימו האבות את כל מצוות התורה עוד קודם שניתנה. יעקב אבינו אף העיד על עצמו: "עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי" (רש"י). בכל זאת מצאנו שיעקב נשא שתי אחיות, דבר שהוא איסור מפורש בתורה: "ואשה אל אחותה לא תיקח"!

את השאלה זו שואלים רבים מהמפרשים וניתנו עליה תשובות שונות, אולם רש"י, שדרכו לתרץ כל קושי שמתעורר בפשוטו–של–מקרא, אינו מזכיר כלל שאלה זו. עובדה זו מוכיחה, שנוסף על כל התירוצים של המפרשים, צריך להימצא תירוץ פשוט, שאפילו ילד בן חמש למקרא מבין אותו בעצמו ואינו נזקק שרש"י יפרש זאת.

הידורים מול ציווי

ביאור הדבר:

שמירת מצוות התורה על–ידי האבות הייתה רק תוספת הידור וחומרה, שהרי לא נצטוו עליהן. המצוות שהיו חייבים ממש לקיים, היו רק שבע מצוות בני–נח והסייגים שקיבלו האומות עליהן. לכן, אם אירע שמצווה מהתורה (שלא נצטוו עליה) הפריעה לקיום מצווה של בני–נח, אסור היה להם לפגוע במצווה שנצטוו עליה רק בשל רצונם להדר ולקיים גם מצוות שלא נצטוו עליהן.

אחד הדברים שכל האומות קיבלו עליהן, הוא להיזהר מלרמות את הזולת. דבר זה קיבל תוקף של מצוות בני–נח, עד שהרמאי נענש על רמאותו. אנו רואים זאת ביעקב, שטען כלפי לבן: "למה רימיתני!", עד שלבן הארמי (הרמאי) נאלץ להתנצל על כך.

איסור זה, על הונאה ורמייה, הוא שחייב את יעקב לשאת שתי אחיות.

אסור לרמאות!!!

יעקב הבטיח לרחל שיישאנה לאישה. הוא אף נתן לה סימנים מיוחדים על כך. והנה נוכח יעקב כי לבן רימהו והוא נשא את לאה במקום את רחל.

הדבר העמיד אותו לפני דילמה מוסרית: אם לא היה ממלא את הבטחתו לרחל ולא היה נושא אותה אחרי שנשא את לאה, היה עובר על איסור רמייה ואף מסב לה צער וסבל נורא (נוסף על החשש שהייתה עלולה ליפול בגורלו של עשיו). אם–כן, מצד אחד עמד לפניו איסור שהיה חייב בו (איסור רמייה), ומצד שני עמד הידור מצווה (שרצה לשמור על איסור התורה שלא לשאת שתי אחיות). מובן, שהידור–מצווה לא היה בכוחו לדחות את האיסור הגמור של רמייה, ולכן היה יעקב חייב לוותר על ההידור שלו ולשאת את רחל אף–על–פי שכבר נשא את לאה

הסבר זה פשוט כל–כך, עד שרש"י מניח ש"בן חמש למקרא" מבינו בעצמו, ולכן לא ראה לפרש זאת ולהסביר את הדבר.

לוותר למען החסד

התנהגותו זו של יעקב יש בה גם לקח נצחי לבניו: אסור שהידורי–מצווה של אדם יבואו על חשבון הזולת. קיום המצוות בהידור הוא דבר גדול ביותר, אבל צריך להבטיח שזה לא יהיה במחיר פגיעה בזולת. לעיתים מוטב לוותר על שלימות אישית, ובלבד שלא לצער מישהו אחר.

הלכה למעשה בימינו :

כשישנו בסביבה יהודי שאינו יודע יסודות בסיסיים ביהדות, אין אדם רשאי לומר שהוא עסוק בשלימותו האישית, בהתעלות בתורה ובעבודת–ה' וממילא אין לו זמן לעזור לו .

אלא עליו לשאול את עצמו, במה הוא טוב מהזולת, שהוא בונה את עצמו עם כל ההידורים, בשעה שלזולת חסרים דברים בסיסיים. צריך אפילו לוותר על השלימות האישית כדי לעשות צדקה וחסד עם הזולת ובכך פועל יהודי שהקב"ה גם יוותר על התענוג שיש לו מעבודת השם של ישראל בגלות .ויחיש את ביאת משיח צדקנו בגאולה האמיתית והשלימה ומתוך שמחה וטוב לבב. (מתורתו של הרבי מליובאוויטש מלך המשיח)