בס"ד

שנה בלי רון!

במלאת שנה להירצחו של רון שמר הי"ד במסיבת הנובה, כתבה אמו, סיגל שמר, הספד מרגש ומצמרר לזכרו: גאולה, עכשיו!

כבר שנה שאני עדיין באותו יום נורא.

היום שדפקו לי בדלת וסירבתי לפתוח. היום שבמשך שבוע שלם רק התפללתי שלא יגיע ושכל כך פחדתי ממנו.

יום שישי 13/10 . 06:30 בבוקר, דפיקה בדלת, שקטה שמצד אחד לא רוצים ומצד שני אין ברירה. הסתכלתי בעינית וחשכו עיני. לכו מפה! אמרתי להם.

לא רציתי לפתוח, חשבתי אולי הם ילכו אם אסרב לפתוח להם.

כשכבר נפתחה הדלת, מצאתי את עצמי יושבת על הרצפה ואוטמת אוזניים וצורחת כמו ילדה קטנה, מנסה לצרוח חזק רק כדי לא לשמוע את הבשורה הרעה. הבשורה שהפכה את חיי לגיהינום.

בדיוק היום לפני שנה ליוויתי אותך לבית החדש שלך. רציתי שתגור אצלנו עד סוף ימיי. כבר חלמתי על נכדים קטנים ויפים כמוך שיעירו אותי בבוקר. חלמתי על בית גדול מלא ילדים ונכדים. בית מלא אושר ושמחה. ומה קיבלתי?

אתה קיבלת בית מאבן , בית שאני מבקרת בו כל הזמן. אם הייתי יכולה הייתי נשארת איתך שם. והבית שלי מבית רועש עם צחוק ושמחה הפך לבית קר וריק.

בית שאני מעדיפה לא לחזור אליו אם אין מישהו בבית. אין יום שאני לא נכנסת לחדר שלך. לא יודעת מה חושבת לעצמי. אבל כל יום נכנסת לחדר ומצפה לראות אותך.

אני שפחדתי ללכת להלוויות. אני שפחדתי לנסוע בכביש שבכלל צופה לבית עלמין. היום זה הפך להיות הבילוי שלי.

התאריך מראה שעברה בדיוק שנה.

כשהתהילים שלך ביד שלי. ספר התהילים שלך שכבר שנה לא זזה בלעדיו לאף מקום. הפך להיות חלק בלתי נפרד ממני. ואחרי לילה ארוך ומתיש אני עדיין במיטה. מסרבת לקום, מסרבת לקבל את המציאות הנוראית שדפקה לי בדלת. ואין יום שעובר בו אני לא שואלת את עצמי: איך זה קרה לנו? למה זה מגיע לנו? ואם הייתי עושה משהו אחרת, האם הייתי יכולה למנוע את זה? כל היום שואלת את עצמי שאלות. כל היום מתפללת למשיח. מדברת עם אלוהים. מדברת איתך. כולם אומרים לי, הוא במקום טוב. אבל מה איתי? למה אני בגיהנום? אלוהים, בבקשה די, הלב לא מסוגל לשאת יותר!

גאולה, עכשיו. משיח, עכשיו. תחיית המתים, עכשיו!

לעדכונים שוטפים:*🎯
הצטרפו לקבוצת הווטסאפ שלנו
https://chat.whatsapp.com/HtDIwgScwIm5XpuS4CvmXU

בברכה,
צוות "שישי בעיר"