• ספר על עצמך, בן כמה אתה, השכלה, הורים, משפחה וכו.
  שמי אלעד אמסלם (24), במקור משוהם וכיום בכפר הסטודנטים "בני עקיבא" בשכונת רמט, לוד. בימים אלה עושה תואר במכללה אקדמית להוראה – הרצוג בחוגים תקשורת ואזרחות.  בגיל קטן מאוד הורי שמו לב שאני לא מזיז את יד ורגל ימין ולאחר התייעצות עם רופאים אבחנו שיש לי שיתוק בפלג ימין של הגוף. אולם הורי סירבו בתוקף לתת לי תחושה של פחד וכישלון בגלל המוגבלות. זו יכולה להיות טרגדיה, בסוף לגדל אדם עם מוגבלות, יש יגידו – מאתגר ואף קשה. אך הורי, באומץ רב ובאהבה אינסופית ראו בי – כשווה בין שווים והחלו את המסע של חיי – לנצח את הרגעים הקשים ביום יום. בכיתה י' החלטתי להפוך את הסיפור לכדי הרצאה בשם "אל תקראו לי מוגבל", בו אני משתף כיצד זה לחיות לצד המוגבלות, איך הפכתי להיות קומונר בתנועות ילדים ומודע התעקשתי להיות חייל בגלי צה"ל. כמו כן, אני חבר בתנועת מנהיגותית – לינק 20, ששמה למטרה לקדם זכויות של אנשים עם מוגבלויות בחברה הישראלית.

• תאר בקצרה את העשייה שלך כיום
  כיום אני מתנדב בכפר עם מבוגרי השכונה בפרויקט " קפה סבבא-ידי זהב". אחת לשבוע, ביום שני, אנו נפגשים לפעילות שבועית שמטרתה העיקרית היא להוציא את העשייה שלנו כלפי החוצה, אם זה ללכת לשמח הוסטל בפורים או לעשות סדר טו בשבט עם ילדי השכונה. זו השנה הראשונה של הפרויקט בכפר ועימו מגיע המון אתגרים אך באותה נשימה הצלחות קטנות שכיף להיות שותף אליהם עם שתי שותפות מדהימות. ממש רואים איך המבוגרים נהנים להגיע מדי שבוע וכאשר רואים את החיוך על פניהם – זה שווה הכל. כל מפגש עם המבוגרים הוא מרגש מאוד, בין אם זה לייצר איתם דברים חדשים או  אם זה לראות אותם מובילים פרויקט ולשמוע מהם כמה הם נהנים ושמחים להוביל יחד איתנו את הפעילות, זה ממש המשפט "אתה בא לחזק ויוצא מחוזק". כמו כן, אני נמצא בקבוצה המרכזת את המדיה של הכפר ודואגת לדובב את העשייה של הכפר כלפי חוץ ברשתות החברתיות.
  
  

• האם חווית איזשהו קושי שהביא אותך לבחור אחרת? תאר סיפור או מקרה בו בחרת להמשיך על אף הקושי.
  
  כשחבריי למדו נהיגה הרגשתי נורא אאוטסיידר. במשך תקופה לא מבוטלת הם דיברו על מורה הנהיגה שלהם, מה מספר השיעור ולכמה טסטים הגיעו. אך כאב לי מאוד באותם הימים ולקחתי לעצמי מטרה שיהיה יום ואודיע לחבריי "העברתי טסט". בשיחה עם אמא שלי החלטנו לצאת למסע מפרך ולמצוא את המורה שיכול להגשים לי את החלום – לנהוג. לאחר כמה שנים ישבתי על כיסא הנהג והתחלתי במסע לעבר הטסט. זו הייתה תחושת ניצחון והגשמת חלום. אך יותר מהכל זה לימד אותי שאם אני לא התנסה באתגר שלפניי- לעולם לא אדע למה אני מסוגל לעשות. 

• איך מתגברים על קושי/ מי עוזר לך?
  בהרצאות אני תמיד מספר שהיה לי שתי בחירות בחיים: הבחירה הראשונה – לקבל את עצמך כאדם עם מוגבלות והקשיים שאתה מתמודד ולהבין שעכשיו אין לך לאן לשאוף ועליך להישאר בבית סביב ארבע הקירות. הבחירה השנייה – לקחת תרמיל על הגב ולצאת לדרך. לעולם לא אדע את מי אפגוש ואילו אתגרים החיים מזמנים לי, אך אני תמיד משתדל ללכת בכל יום עם תקווה ואמונה שאעמוד במשימה. גם אם זה ייקח לי זמן רב. אז נכון, אני אדם עם מוגבלות – אבל השאלה מה אני בוחר לעשות? אני בחרתי להתמקד בדברים שאני יכול  לעשות ולהשקיע בהם וגם אם לא אצליח לבד, אז לבקש עזרה – כי החיים לימדו אותי שזו לו בושה. 
  
  

• תאר בבקשה סיפור על מישהו שעודד אותך להתקדם בחיים ולהיות מי שאתה היום.
  ההורים שלי!  מהם אני שואב המון כוחות. עוד שהייתי קטן הם שלחו אותי לחוג כדורסל ולמעשה "לזרוק אותי למים". אז, קצת כעסתי. כאילו לא הבנתי למה הם שולחים את בנם לחוג רגיל, הם לא פוחדים שהילד שלהם לא יצליח שם? ואכן, בתחילה לא הכי הצלחתי. אבל הם החדירו בי תקווה שזה יקרה עם התמדה ורצון. מפה לשם נשארתי לשחק בקבוצה במשך 7-8 שנים כולל ליגה תחרותית ואף להיות הקפטן של הקבוצה. מהבחירה הזו, הקטנה שלהם והגדולה עבורי נפתח לי צוהר להתפתח ולהתקדם בקצב שלי, לצד המוגבלות. והיום שאני עומד בפני בני נוער וקהלים שונים אני ממש "אסיר" תודה להורי שלא הניחו לי לרגע וצעדו איתי יחד לעבר כל אתגר גם אם הוא לקח זמן והייתי על סף ייאוש – למדתי מהם למה חשוב לא לוותר ולראות את הכוס המלאה מתוך הבנה שאני בוחר איך להתייחס 'למוגבלות' שעימה אני מתמודד.  

• מה המסר שלך לנערים/ ילדים נוספים שיקראו את הכתבה עליך (ברוח העצמה וקבלת האחר וכדומה).
  
  הרבה פעמים בחיים ברגעים קשים אנחנו מוותרים לעצמנו, אפילו מראש. אני אומר ‘תעצרו ותשאלו את עצמכם אם אתם באמת לא יכולים’ והתשובה לרוב היא – אני יכול. לבחור בחיים זה לראות את חצי הכוס המלאה ולדעת שתוכל לסלול לעצמך את הדרך ועל ידי כך – להמשיך, להתפתח ולהתקדם. לבחור בחיים כדרך חיים. בנוסף, אשמח אם יותר ייפתחו הזדמנויות לאנשים עם מוגבלויות ופחות יסתכלו על הקליפה החיצונית שעוטפת אותנו אלא על יתמקדו על מה אנחנו יכולים לתרום. אני מאוד מאמין שרק ככה אפשר ליצור חברה מכילה ומתוקנת שמפנה מקום לכל אדם ורואה בו כשותף לדרך.

• מיהי הדמות שממנה אתה שואב השראה לפועלך (רב, איש חסד, כל דבר שתרצה).
  הדמות להשראה שמלווה אותי לאורך כל היום – ללא ספק הוא אבא שלי ז"ל. אבא היה אדם רב פעלים, איש חינוך בכל רמ"ח גדיו ושס"ה גידיו. תמיד הוא חינך אותי לתת למען האחר, לעשות ולראות את הטוב בכל דבר. לעולם הוא לא וויתר לי ודאג שתמיד יהיה לי טוב. גם בימים שהיה לו קשה, הוא היווה עבורי מודל להערצה בכל התחומים בין החינוכיים ובין עשייה ורוח ההתנדבות והגדלת הטוב בעולם. לצערי לא זכיתי לספוג ממנו הרבה שנים את תורתו אבל מספרים לי תמיד שאני מזכיר אותו בכל מני דברים שאני עושה למען החברה וזה מעודד אותי. אני משתדל להיות שמח בכוחות שהוא לימד אותי בין במודע או לא לעשות עשייה חברתית וחינוכית עבור אנשים שזקוקים לזה. ללא ספק זה דבר שמנחה אותי לאורך כל פעילות חברתית בכפר ומחוצה לו. לדעתי הוא המונע הגדול של העשייה שלי ולאורו ולדמותו אני משתדל לצעוד ללכת מדי יום.

• מה המוטו שלך? האם יש לך איזשהו ציטוט או פתגם ממנו אתה שואב השראה לפועלך.
  לפני מספר שנים קיבלתי איזה אות התנדבות ובתחתית העמוד היה כתוב ציטוט שבעיני מאוד נכון: "מעשה קטן, ככל שיהיה, לעולם אינו מתבזבז" איזופוס.. מאז המשפט הזה מלווה אותי לאורך כל עשייה למען הכלל. אני מאמין שבשביל לעשות משהו בשביל מישהו לא צריך להזיז הרים. לפעמים, גם אם זה לחייג למבוגר או אפילו לעשות טבלה באקסל עבור אירוע שלא תוכל להיות נוכח בו – זה משמעותי. יתרה מזאת, אני נוטה להאמין שהדברים הקטנים הם הגדולים ביותר,  הם אלה שסומים מן העין, שאנחנו עושים בשקט בשקט. זה הדבר שמנחה אותי וכך חונכתי בבית שלי. המטרה שמנחה אותי זה לעזור במעט איפה שצריך גם אם זו המשימה הקטנה ביותר.

• איפה תרצה לראות את עצמך בעוד שנה מהיום?

קודם להמשיך להרצאות ולספר את הסיפור שלי לקהלים נוספים, במטרה לשתף אותם בחייו של אדם עם מוגבלות בעולם ועד כמה זה לא נורא כמו שחושבים. כמו כן, אמשיך ללמוד את התואר בחינוך וכמובן להמשיך להאיר את העולם בעשייה התנדבותית בכל מקום שנצטרך