"אני כותבת את הפוסט והידיים שלי רועדות:

השתתפתי בשני טקסי יום הזיכרון לשואה, אחד בשכונת גני אביב שם היה טקס לזכרו של חיים ברכיהו ז"ל סבא של רעות צדקני.
טקס מרגש מאוד. כשיצאו כל צאצאים שלו לא עמדתי בזה ופרצתי בבכי וסיפרתי שסבא שלי לא שיתף אותנו בסיפורים ושמרבית ממשפחתו הושמדה במחנות הפליטים. הוא ושתי אחיות שלו שרדו את השואה ולראשונה נפגשו בארץ בשנת 1996 עם נפילת מסך הברזל בברית המועצות. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שסבי ראה את האחיות שלו מאז המלחמה. הוא נפטר ולא זכה לעלות לישראל יחד אתנו.
כך סיפרתי היום על סבא לעשרות אנשים בשיחה שאחרי הטקס בגני אביב.
משם המשכתי עם הבת שלי לטקס המרכזי בהיכל התרבות. הגעתי באיחור של 10 דקות. כשנכנסנו ללובי ההיכל ראינו שולחן ענק עם נרות נשמה דלוקים וניגשנו עם לינוי כדי להדליק נר לזכר הנופלים.
פתאום ראיתי שכל הנרות דולקים ואין פנויים. ניגש אלי אריה וואן מליק ושאל אם אני מחפשת נר, עניתי שכן. הוא הכניס יד לקרטון מאחורי הדלפק ושלף שלוש נרות. לקחתי נר והבת שלי לקחה עוד אחד והשארנו אחד נוסף על השולחן לבאים אחרינו.
אמרתי ללינוי שלפני שנדליק בואי נקרא בקול את שמו של הניצול שואה. כשסיבבתי את הנר כדי להקריא את השם לפתע ראיתי שזה שם משפחה שלי לפני הנשואים משפחת ליפמן. פה התחלתי לרעוד בכל גופי
מה הסיכוי שמתוך 4,800.000 נרות נשמה שמחולקים בכל הארץ, תהיה לי הזכות להדליק היום את הנר של המשפחה שלי.
סבא יוסף ז"ל היקר והאהוב שלי, תודה לך על הסימן,
תודה שאתה שומר עלינו ועל כל עם ישראל" ❤
מאת:
הגב' אלוירה קוליחמן,
חברת מועצת העיר לוד ומחזיקת תיק האישה בעיר.