ביום שישי האחרון, על רקע הצעדות וההתפרעויות בירושלים, חברי הנהגת העיר מהמגזר הערבי יזמו והוציאו לפועל צעדה המציינת את אירועי מאי 2021. בניגוד להצהרותיהם טרם הצעדה לפיהן מדובר במחאה שקטה המבקשת לחקור שוב את מותו של מוסא חסונה (למרות הזיכוי המוחלט), שלא תהיה הסתה ולא יונפו דגלי אש"ף – ההפגנה היתה בדיוק מה שחששנו שתהיה. ציון שנה לפרעות מאי בגאווה, כולל קריאות תמיכה בטרור כמו "ברוח ודם נפדה את אל אקצא", הבעת נאמנות למחבל מוחמד דף ועוד, ואיך לא – המוני דגלי אש"ף.
בעיניי הצעדה הזה חמורה מאוד משתי סיבות.
ראשית, מכיוון שמאחוריה עומדים בגאווה כלל חברי המועצה הערבים. כאשר חברי ההנהגה הערבית בעיר יוזמים כזאת צעדה הם מביעים תמיכה במעשי האלימות וחילול סמלי הדת היהודית שנעשו בעיר במאי שעבר, ונותנים גב לפורעים. את תוצאות האווירה המסוכנת הזו אנו כבר חשים בשטח עם עליה במעשי אלימות וההתגרות בנשים וילדים ובמעשי הוונדליזם.
שנית, הפרעות היוו נקודת שבר קשה מאוד ביחסי יהודים-ערבים בעיר. שנה אח"כ, אנו עדין אוספים את השברים ומתקשים לתקן את הקרע. צעדה שכזו מהווה פגיעה נוספת וקשה בניסיונות לשקם את היחסים ומחזירה אותנו חודשים רבים אחורה.
בשנים האחרונות אני עובדת בעמותה המקדמת בין השאר גם דו קיום. למרות שאירועי השנה האחרונה מטלטלים אותי ולעיתים גם מייאשים, אני מכירה ויודעת שישנם אנשים שרוצים לחיות יחד בשלום, זה לצד זה, פה בארץ הזאת.
בשבוע שעבר הלכה לעולמה פאתן אלזינאתי שפעלה במרץ כדי לקדם את הדו קיום בעיר. על אף שלא הכרתי אותה באופן אישי, שמעתי על פועלה ועל רוחה הטובה. אני מקווה ומייחלת שיקומו מהעיר אנשים שילכו בדרכה ונוכל לחיות בה בשלום.