בשבוע החולף ציינו את הימים הלאומיים שלנו – יום הזיכרון ויום העצמאות, ולצערנו הרב גם קברנו את אורן בן יפתח הי"ד. בן העיר שנרצח בפיגוע טרור אכזרי.
מטבע הדברים סמיכות האירועים מעוררת רגשות עזים ולא פשוטים בכלל.
בצל האירועים התעורר דיון ציבורי על היחס למחבלים אחרי תפיסתם. על אף שאני לא אתייחס לדיון עצמו, ברצוני להתייחס למכתב שפרסם יונתן פולארד שביקר בבמה הדתית ביום העצמאות וזכה לאזרחות של כבוד בעיר לוד.
פולארד קבל על היחס שמקבלים המחבלים, והציע להחמיר את תנאי כליאתם. על אף שאני מעריכה מאוד את פולארד ופועלו למען המדינה, הפריע לי מאוד המשפט הבא: "העברתי שלושים שנה בכלא בתקווה ובתפילה שאבוא הביתה למדינה שיודעת כיצד להגן על אזרחיה. האם טעיתי?
לצערי אני לחלוטין מרגיש כך.
אני רואה פעם אחר פעם כיצד אחי ואחיותיי, נאלצים להגן על עצמם ועל הסובבים אותם."
הוא לא היחיד שמתבטא כך, לאחרונה אני שומעת קולות רבים שמביעים את ייאושם מהמצב הבטחוני ומהמדינה, ואני רוצה להזכיר לכולנו שבוע אחרי יום העצמאות, שהמצב לא מצדיק את היאוש.
מדינת ישראל ידעה ימים קשים הרבה יותר מהיום. חווינו פה מלחמות קשות, רצח של ראש ממשלה, משברים כלכליים ושנים רבות רבות של טרור שגבו קורבנות רבים. המצב היום לא רע יותר מלפני 10, 20 או 30 שנה.
להפך – הכלכלה משגשגת ומדינת ישראל נחשבת מעצמה בתחומים רבים, ביניהם המים וההייטק.
גם אם יש מה לתקן, ובהחלט יש, עלינו לשמוח ולהיות גאים במדינה וחס וחלילה לא להתייאש.
שנזכה לחגוג עוד שנים רבות של עצמאות ושגשוג.