סיפורה המדהים של לוחמת צדק ללא חת, שעושה חיל, כנגד כל הסיכויים. התינוקת, שהגיעה מאתיופיה לארץ הקודש על גבה של אמה, בזכות האהבה חסרת הפשרות והגבולות של הוריה לארץ ישראל. הילדה, שהחליטה לשמש פה להוריה מול המוסדות, הפכה לסופרת, עיתונאית ואשת ציבור, ומשמשת כנציגת בני קהילת “ביתא ישראל” בלוד. אבל מעל לכל ואחרי הכל ולמרות הכל, נשארה בת אדם!

כשהייתי נער צעיר, אי-שם בתחילת שנות ה-70, קראתי כתבה מדהימה במוסף “7 ימים” של “ידיעות אחרונות, של כתב העיתון שגילה בין היערות של חבש (אתיופיה של ימינו) קהילה קטנה של אנשים, שמקיימת אורח חיים יהודי לכל דבר ועניין. העיתונאי, שבעצמו נדהם מהגילוי המפתיע, העלה את הסברה, שאלו הם יהודים, צאצאי שבט דן, שהגיעו לפני מאות שנים ליבשת אפריקה. הכתבה ההיא עוררה בי רגשות עזים, וגרמה לי להתאהב בבני העדה האתיופית, שלמרות כל התלאות והקשיים, שמרו אמונים לדתם היהודית. השבוע פגשתי בסטודנטית מבריקה, בת העדה, והתפתחה בינינו שיחה על ענייני דיומא. כמובן שלא לקח זמן רב עד שגלשנו לפוליטיקה. הבעתי בפני בת שיחי את שביעות רצוני על כך שסוף-סוף יש גם לעדה האתיופית ייצוג הולם במועצת העיר לוד. אלא שלהפתעתי, אמרה לי הצעירה שהיא לא יודעת הרבה על פועלה של חברת המועצה אלמז זרו. כשפניתי אל אלמז, היא אמרה לי: “לא כל דבר צריך לפרסם. תפנה את הסטודנטית אליי, ואשמח לספר לה על פועלי במועצת העיר ועל הנושאים אותם אני מקדמת”. הזכרתי לאלמז את דברי ראש העיר המיתולוגי של לוד, מקסים לוי ז”ל, שטבע את הביטוי: “עשית ולא פרסמת – לא עשית!”, והיא התרצתה מעט, תוך שהיא מסייגת: “בעידן של היום, הפרסום בהחלט חשוב, אולם חונכתי שלא הכל יש לפרסם. מותר לעשות למען הציבור, גם בצנעה ובענווה”. וכך נולדה לה הכתבה שלפניכם, כשאלמז נעתרת ומספרת מעט שבמעט על סיפור עלייתה ארצה, מדוע החליטה ללמוד משפטים, מה הניע אותה לכתוב ספרים, ובמקביל, לשמש כמנהיגה ואשת ציבור. וזה דברה של חברת מועצת העיר לוד, אלמז זרו:

אני בת להורים אסירי ציון, אמי הייתה נערה בת 16 בלבד כאשר החליטה לשאת אותי, תינוקת על גבה, ולצאת למסע לירושלים הקדושה, יחד עם קבוצת צעירים שגמאו בשקיקה כל מידע על החלום לירושלים.
אבי ואמי נתפסו בשל ציונותם ואהבתם לא”י, בהפרש של שבועיים. אבי יצא לדרך לפנינו, נכלאנו למשך שנה אחת של ייסורים באחד מבתי הכלא הגדול שבאתיופיה, כלא “בטה”, שבעיר גונדר. תנאי המאסר לא היו פשוטים, וכל יום היה בבחינת סכנת חיים שריחפה מעל ראשינו. לשמחתנו, רגע לפני שנגזר גזר דין מוות על 88 יהודים, רצה האל ושוחררנו לחופשי.
את אהבתי לישראל, הציונות שלי והגאווה במורשת ובהיסטוריה של הקהילה האתיופית ממנה אני צומחת, אני שואבת מהוריי, שהם עבורי סמל מובהק לציונות זכה, טהורה ומלאת מסירות. מהם אני למדה, שאין דבר העומד בפני הרצון ומעל לכל – יש לצעוד במסלול שהציב אדם לעצמו, בענווה ובצנעה.

עליתי ארצה בגיל ארבע יחד עם אמי ואחי דרור ז”ל, אשר נקטף באבו לפני חמש שנים. חבלי הקליטה לא היו קלים עבורנו, כמו גם עבור משפחות רבות שעלו ארצה מאתיופיה ובכלל. מהר מאוד הבנתי, שמוטלות על כתפיי הקטנות, החובה והאחריות להיות השופר והפה של הוריי מול משרדים וגופים ממסדיים שונים.
לצד הבנה זו, השכלתי להבין שעליי להתבלט ולהצטיין בלימודיי. זו הייתה דרכי להשתלב ולהרגיש שייכת, התאהבתי בשפה העברית, נהגתי לשבת בכיתה בשעות ההפסקה ולקרוא ספרים, שעה שכל תלמידי הכיתה יצאו לשחק אלו עם אלו. העברית הייתה עבורי כחומת הגנה מפני תלמידים שנהגו להקניט אותי ולנדות אותי בשל צבעי ומוצאי. ילדים יכולים לעתים להיות אכזריים, ואני ידעתי בתוך תוכי, שככל שאשקוד על לימודיי, אוכל לצלוח כל מכשול, גם את הגזענות.
השבוע נערכה השקת האמנה נגד גזענות בחברה הישראלית בבית הנשיא, שם נאמה נערה בת 15, ששמה ליאל בלטה. התמלאתי גאווה, שיש קול צעיר ודעתן כשלה, קול שדורש שוויון, היא השיבה אותי לימים בהם הייתי נערה כמוה. ראיתי בה את דמותי, כנערה בגילה.
בשנת 1996 הייתה פרשה שזעזעה מדינה שלמה, פרשת השלכת מנות הדם שתרמו יוצאי אתיופיה. הייתי אז נערה בת 15, תלמידה באולפנה בתיכון אמי”ת, נערה דעתנית ושוחרת צדק. הפרשה הזו טלטלה אותי כנערה, אך עיצבה את אישיותי. השתתפתי במחאה בירושלים, וחשתי את הכאב ואת חוסר הצדק אשר חשו כל בני קהילתי. כעבור מספר ימים, בסיוע של אדם בשם אורי גנני, שראה שהנושא בוער בי, הצלחתי להגיע אל הדיון שהתקיים בכנסת, ותוך דקות ספורות, תוך כדי הדיון, נולד לו שיר שזעק את זעקתה של קהילה שלמה.
מאז הפרשה, גמרתי אומר בלבי, שהפתרון הוא להיאבק ושההצלחה האמיתית של המאבק תהיה לרכוש ידע ולהיות חוד החנית של החברה הישראלית. כמי שחיפשה בנרות את הצדק, בחרתי ללמוד משפטים. עם הזמן הבנתי שהצדק הוא אמנם יחסי, אך בר מימוש. בתום לימודי המשפטים וההתמחות, עבדתי ככתבת בחדשות “הוט”. משום שהאמנתי בכוחה של התקשורת לשנות ולהשפיע.
אני מאמינה שלכל אחד ואחת מאיתנו, היכולת להשפיע, וההשפעה תלויה בבחירות שלנו בחיים. זו הסיבה שהחלטתי לעבוד בכנסת. עבדתי כעוזרת של השר לשעבר, מיכאל איתן, ושם למדתי רבות על כוחה של הזירה הפוליטית.
אני אוהבת את העיר לוד, זו עיר שגדלתי בה וצמחתי בה. יש בה מגוון של אוכלוסיות ותרבויות יפות, שהופכות אותה לצבעונית ומיוחדת. הבחירה שלי להיות חברת מועצה, היא בחירה שנובעת ממקום אמיתי וטהור – להשפיע ולשנות למען התושבים בכלל ולמען התושבים, יהודי אתיופיה בפרט.
לשמחתי, כחברת מועצה בקדנציה ראשונה, אני זוכה לתמיכה מצד ראש העיר, עו”ד יאיר רביבו ומצד ממלא מקום ראש העיר ומחזיק תיק החינוך, מר יוסי הרוש, שמעניק לי רוח גבית. בסיועו, אני מצליחה להוציא אל הפועל את חזוני ומטרותיי במועצה.
כבת לקהילה האתיופית, יש לי שליחות ואחריות להשמיע את קולה של הקהילה, להיאבק למען זכויותיה, לחשוף את המורשת וההיסטוריה המפוארת של יהודי אתיופיה. כיהוידיה גאה, אני עושה זאת בדרכים שונות: ברמה האישית, באמצעות כתיבת ספרים. כך עשיתי בספרי הראשון: “קפו קן” (הימים הנוראים), וגם בספרי השני, שעתיד לראות אור בקרוב: “גיבורות בעל כורחן”. כך אני עושה גם בתפקידי כחברת מועצה, באמצעות אירועים ופרויקטים, שמטרתם לחשוף בפני הציבור כולו את עוצמתה של הקהילה. ב20.02.20 יתקיים ערב הוקרה להנהגה הרוחנית של הקהילה האתיופית במאה ה-18 ובמאה ה-19 בהיכל התרבות בלוד. הציבור מוזמן להגיע ולהתפעל מעוצמתה הרוחנית, שהעניקה לה עוגן בגלות.
אנו מאחלים לאלמז בהצלחה בהמשך דרכה האישית, הספרותית והציבורית, ומזכירים שלמרות גילה הצעיר, היא חתומה על הישג מכובד: כריתת ברית ערים תאומות בין לוד לעיר האווסה שבאתיופיה, תוך חיזוק מתמיד של הקשרים ביניהן. כמו כן, ראוי להזכיר, שבשנת 2015 היא נבחרה להדליק משואה בטקס יום העצמאות, כהוקרה על פעילותה למען הקהילה. יישר כוח!