עיתון "שישי בעיר" גאה להציג בפניכם, קוראים יקרים, את אחד מהמורים הגדולים שידעה העיר לוד ומדינת ישראל בכלל, יוחנן ספרנאי, שתלמידיו חגגו לו לאחרונה יום הולדת 90. התלמידים מלוד, שלמדו בבית ספר חב"ד, שומרים על קשר כמעט יום-יומי עם מורם הנערץ והאהוב, שעדיין משמש כמורה בכפר חב"ד. הם מוקירים לו תודה על כך, שבזכותו יצאו מכיתתם פרופסורים, דוקטורים, קציני צבא בכירים, עורכי דין, מהנדסים, ואנשי עסקים. כל זאת למרות שתלמידיו גדלו בחלק מהשכונות הקשות בארץ בעת ההיא, שהצמיחה לצערנו משפחות פשע. בזכות מורה אחד – חם, אוהב ואכפתי, הם החליטו לבחור בטוב ולסור מרע. יוחנן היה המורה לחיים שלהם, והם, כך לדבריו, כולם היו בניו!
סיפורו של המורה יוחנן מרתק ומפתיע, ולמרות שחגג לאחרונה יום הולדת 90, הוא מספר אותו בצורה רהוטה, צלולה ושוטפת. הוא נולד בהולנד של טרום מלחמת העולם השנייה, וכשהוא וחבריו היהודים החלו להרגיש את הטבעת הנאצית מתהדקת, החליטו לעשות מעשה: הם הבטיחו אחד לשני, שלנצח נצחים, יעזרו אחד לשני, יהיה מה שיהיה. כשפרצה המלחמה, הצליחו יוחנן ומשפחתו, משפחת ספרנאי, שהייתה משפחת אנוסים ממגורשי ספרד, להסתתר מהנאצים, אך לצערו הרב, כל חבריו היהודים נספו בשואה. בתחילה, החליט ללמוד משניות ולומר קדיש על החבר הטוב ביותר שלו. לאט לאט, בעבודת נמלים מתישה, הצליח להשיג את פרטי כל החבורה, ולמד משניות גם עבור נשמתם, כשבכל אזכרה, הוא אומר קדיש לזכרם. בהמשך, כתב ספר עב כרס שנקרא "התליון המובטח", בו סיפר את סיפורה של החבורה הנפלאה, שנפרדה רק במות חבריו. כשריד היחיד של החבורה, החליט שזה המעט שהוא יכול לעשות להנצחתה. לימים, קרא את הספר סופר ידוע, ובעצה אחת עם יוחנן ספרנאי, החליט לערוך אותו לספר חדש, לו קרא "ההבטחה". הספר יצא לאור וזכה להדים חיוביים ביותר.
לאחר שניצל מהשואה, ביקר יוחנן בביתו של הרבי מלובביץ'. הוא מספר על הביקור המיוחד ביראת קודש ממש: "הגעתי אל משרדו של הרבי, ובפי הייתה שאלה מוזרה, שאיש לא שאל אותה לפני. שאלתי את הרבי: למה נשמתי ירדה לעולם הזה, ומה תפקידי כאן? הרבי עזב את שולחנו, התקרב אליי, הביט במשך שעה ארוכה במבט חודר אל תוך עיניי, ופסק: תפקידך ללמד ולחנך את ילדי ישראל, במיוחד את היתומים חסרי הכול ואת העולים החדשים שביניהם."

זמן קצר לאחר המפגש המכונן עם הרבי, שם יוחנן פעמיו אל ארץ הקודש, כדי למלא את שליחות חייו, בצורה הטובה ביותר. בעזרת הסוכנות היהודית, הוא עלה ארצה והתקבל לישיבת חב"ד בלוד, בה ביקשו ממנו להיות מורה. בתחילה הוא היה מורה לחשבון. לאחר תקופה קצרה הוא הפך למחנך של כל המקצועות, וקיבל תעודת מורה מוסמך ממשרד החינוך. לימים, הפך למורה בכיר לחינוך מיוחד.
אנחנו שואלים אותו, מה סוד הקסם שגרם לכל כך הרבה תלמידים לאהוב אותו כל כך, ולשמור על קשר אתו גם אחרי 40 שנים, והוא עונה לנו בפשטות: "כולם היו בניי. כתוב בגמרא במסכת סנהדרין: 'כל המלמד את בן חברו תורה, כאילו ילדו', וזה הוא המוטו שלי, מהיום הראשון שהתחלתי ללמד ועד עצם היום הזה. אני מרבה לתת תשבחות לתלמידיי, כדי לחזק את הביטחון העצמי שלהם. אני עושה כל שביכולתי ללמד אותם לא רק את החומר שמחייבת אותי המערכת ללמד, אלא כל דבר שעשוי לעזור להם בחיים, וזאת, תוך הפיכת הלימוד לדבר אהוב ורצוי".
המורה יוחנן מלמד גם בגיל 90, כשהיום הוא מתרכז בלימוד ילדים עם צרכים מיוחדים. הוא נותן לנו דוגמה טרייה, ממש מהשנה האחרונה, על הצלחה שלו כמורה: "היה לי נער בן 14 שלא ידע קרוא וכתוב, וכבר היה מיואש ממערכת החינוך. ברווחה סימנו אותו כפושע פוטנציאלי לעתיד. הם חשבו, שטוב כבר לא יצמח מהילד הזה. לקחתי אותו תחת חסותי, והצלחתי לשכנע אותו שינסה ללמוד עוד פעם אחת, בפעם האחרונה, ואם לא יצליח, לא אלחץ עליו יותר. בעזרת כל מיני שיטות חינוכיות ופסיכולוגיות שפיתחתי עם השנים, הצלחתי לגרום לכך שבסוף שנת הלימודים הוא ידע לקרוא ולכתוב, והיה לו רצון להמשיך וללמוד, כמו כל ילד אחר. בתוך זמן קצר הוא סגר פערים של שנים, והפך לילד נורמטיבי לכל דבר".
היום, לאחר שהוא נזכר בדברי הרבי ובשליחות שלשמה הגיע לעולם, הוא יכול לציין בסיפוק, שהצליח למלא את ייעודו בחיים. הוא מתמלא גאווה כשאחד מהתלמידים הוותיקים שלו, חיים בן בסט, שהוא זכה להיות בין אורחי בר המצווה שלו, חגג לא מכבר יום הולדת 90. הוא מתקשר אליו לעתים קרובות וקורא לו "האדמו"ר שלי". אבל חלילה לו לנוח על זרי הדפנה. הוא ימשיך ללמד, כל עוד יש לו כוח לעשות זאת. לפעמים יש לו ימים קשים, בהם הוא קם על צד שמאל, אבל אז הוא יוצא ללמד, והכל משתנה לטובה.
לא רק התלמיד בן בסט מעריץ אותו. כל מי שלמד אי-פעם אצל המורה יוחנן אוהב אותו. בעיקר שומרת לו אמונים, שכבת התלמידים שלמדה אצלו לפני כ-40 משנים, מכיתה ד' ועד כיתה ח'. כבר שנים שהם נפגשים מדי שנה עם המורה האהוב. הם מתקבצים מכל קצוות הארץ ללוד, וחוגגים למורה הנערץ יום הולדת. ומלבד זאת, הם נמצאים בקבוצת וואטסאפ משותפת, ושומרים אתו על קשר יום-יומי.
תלמידיו מספרים לנו, שהאיש הזה הוא פשוט מלאך. אחד מל"ו צדיקים. גדלנו באחת מהשכונות הקשות בארץ. משפחות קשות יום, שהוריהם עובדים מבוקר עד ליל, ולא תמיד יש להם זמן לדאוג לחינוך הילדים. המורה יוחנן היה כמו אבא שלנו. אם ילד היה חולה, הוא היה ניגש לביתו ומברר מה מצבו. מתעניין איך אפשר לעזור, מלווה ותומך. הילדים הרגישו שהם ממש מחויבים לו. הוא הפך את הלימודים לדבר שאהבנו לעשות אותו. וגם היום, עשרות שנים לאחר שסיימנו את בית הספר, הוא שואל, מתעניין ומגלה מעורבות.
המורה שלי הוא המעריץ שלי, הוא נותן לי ולכל אחד מתלמידיו להרגיש שהוא מלך." מוסיפה פנינה כהן, שמשמשת היום כמחנכת: "לא אהבתי ללכת לבית הספר. הלימודים נראו בעיניי כטורח מיותר. בעיקר חששתי מהכיתה החדשה אליה נכנסתי. לא הכרתי אף אחד, ופחדתי מהלא נודע. המורה יוחנן ניגש אליי, התעניין בשלומי, שאל על הוריי, אחיי ואחיותיי. נתן לי להרגיש שאיכפת לו ממני, וזה חיזק אותי. כשהפכתי לתלמידה חרוצה ושקדנית, הוא אמר לי – את תהיי מורה ומחנכת בישראל. לימים, כשהפכתי למורה, הוא נהג להגיע עם קבוצות תלמידים שלו לכיתתי, ולומר להם בגאווה: המורה הזאת הייתה תלמידה שלי!".
מספר לנו משה ועקנין: "גם בגיל 31, הרבה אחרי שהוצאתי תואר ראשון ושני, התדפק יום אחד המורה יוחנן על דלת ביתי. הוא הגיע לשאול ולהתעניין במצבי. אין לי מושג כיצד הוא השיג את הכתובת. האהבה שלו אלינו, תלמידיו, היא הדבר הכי אמיתי בעולם, ואנחנו משיבים לו באותו מטבע".
לפני כשנתיים, הפגישה מערכת העיתון "ידיעות אחרונות" את המורה יוחנן עם בני כיתתו במסגרת הפרויקט "מורה לחיים". המפגש תועד בסרטון אותו ניתן למצוא ביוטיוב. במפגש אמרה התלמידה רוזה גלזר אזהרי, פרופסורית ונשיאת של מכללה בירושלים: "המורה יוחנן היווה השראה לכולנו. הוא ידע תמיד למה כל ילד זקוק, וכיצד לספק לו את הנדרש, כדי שיצמח וימצה את הפוטנציאל הגלום בו. הוא היה מחובר מאוד לכל ילד וילד,

ונשאר כך גם כיום. יש לו רגישות יוצאת דופן. היה מבקר בביתם של התלמידים, מנסה להבין מה הבעיות שמציקות לכל אחד ואחד, ועושה כל שביכולתו למצוא פתרון ולתת מענה. הוא נתן לכל ילד את ההרגשה שהוא יחיד ומיוחד. כל אחד הרגיש שהוא בנו, וזה מה שתרם לביטחון העצמי שלנו. צריכים להבין, שהגענו משכונת עולים קשה, בה כל משפחה נאבקת על קיומה הכלכלי, ולאף הורה לא הייתה יכולת להעניק תשומת לב ראויה לילדיו. לפתע מגיע מלאך בדמות של מורה, ששואל, מתעניין ומקשיב. הוא נתן לתלמידים הרגשה של ערך ומסוגלות. וכאן צריך להדגיש עוד נושא חשוב: בית הספר היה 'עיוור' לצבעים. לא היה דיבור על עדות ומעמדות. זה היה כור היתוך מושלם, בו כולם היו שווים, בזכות היחס של המורים".

מוסיף דברים, התלמיד יאיר פז, שהנו כיום מרצה ללימודי א"י במכון שכטר: "כבר מגיל צעיר התברר האופי המורכב שלי; מצד אחד ילד מאוד סקרן, אך מצד שני ילד שמתקשה להכיל מסגרות וכללים (עד היום). כך למשל, בכל בוקר כשהייתי יוצא סוף-סוף לבית הספר, תמיד מצאתי בדרך דברים מעניינים להתבונן עליהם: בין אם זה מכבש שסלל כביש חדש בסביבה (הפועלים: 'ילד, לך כבר לבית הספר!'), או חיפושיות שמסתתרות בין מרבדי העשב באביב וכדומה. כתוצאה מכך, כמעט כל יום הייתי מגיע לכיתה באיחור, ולא עזרו העונשים. עד שלבסוף המורה תלה הודעה על לוח המודעות שיש ילד אחד שיש לו אישור להגיע באיחור.

אכן, המורה יוחנן היה (והינו) ללא ספק דמות של מחנך אמיתי, ובזכותו, ובזכות ההכלה ומניעת הקונפליקטים הפוצעים, יכולתי להמשיך ולטפח את סקרנותי הטבעית ואת אהבתי למרחבים. כיום אני מרצה בכיר ללימודי א"י וגיאוגרפיה, מכשיר סטודנטים לתואר שני, ומספר להם בזכות מי הגעתי ללא הפרעה לתחום שאהבתי כבר מילדותי. זהו 'מורה לחיים!'.
זכינו בו ונברך אותו ליום הולדתו התשעים: 'עוד ינוון בשיבה, דשנים ורעננים יהיו'."
נאחל למורה יוחנן בריאות טובה, אורך ימים ועוד שנים רבות של חינוך ילדי ישראל, בדרך שרק מורה לחיים אמיתי יודע ומסוגל ללמד. יישר כוח!